באמצע שנות השלושים התחילו את עבודות התשתית למה שעתיד להיות, נמל התעופה בן גוריון שישמש כניסה ויציאה לתושבי ישראל מהמדינה. התוכנית החלה על ידי שלטונות המנדט הבריטי. שנתיים לאחר תחילת בנייתו של שדה התעופה בן גוריון הושלמו ארבעה משלולי המראה ונחיתה מבטון ולא כורכר כמו שהיה לפני כן, וכבר החל הביקוש לגדול ועוד ועוד חברות גדולות החלו לפתוח את נתב"ג כמסלול קבוע.
בסוף שנות השלושים עם פריצת מלחמת העולם השנייה הועבר נתב"ג לידי הצבא הבריטי והאמריקאי למטרת תפקוד בסיס לחיל אויר, והם בזמן שהותם המשיכו את בנייתו של נמל התעופה.
באמצע שנות הארבעים, עם סיום מלחמת העולם השנייה חוזר נתב"ג לשליטת ישראל ולתעופה ציבורית ואף נפתח לראשונה קו אווירי של טיסות סדירות מארה"ב.
ב24 לנובמבר 1948 נפתח רישמית "נמל תעופה בן גוריון" ושנה לאחר מכן גם אל על מצטרפת לחגיגה האווירית ומתחילה את פעילותה באופן קבוע מנתב"ג.
את שנות החמישים פתחה בסערה חברת ארקיע אשר החלה להפעיל טיסות פנימיות בישראל בין נתב"ג, אילת, מחניים וחיפה.
בדצמבר 1973 נפטר ראש ממשלת ישראל הראשון. ממשלת ישראל מחליטה לשאת את שמו לעד ומשנה את שמו של שדה התעופה בלוד על שמו. מאותו יום שדה התעופה לוד יקרא "נמל תעופה בן גוריון".
בשנת 1977 נכנס חוק "רשות שדות התעופה" על ידי הכנסת המחוקקת. חוק זה אומר ש"רשות שדות התעופה" אחראית מאותו רגע לכל הקשור לתעופה בישראל, שזה אומר תפעול, ניהול ופיתוח שדות התעופה בישראל וגם מעברי הגבול. ניהול נתב"ג הועבר ממשרד התחבורה ל"רשות שדות התעופה".
שנות השמונים היו ככל הנראה קפיצת המדרגה הגדולה של נתב"ג. יותר ויותר נוסעים הציפו את השדה מה שהוביל להרחבת הטרמינל. בנוסף שודרגו גם מתקני התקשורת והמכ"מ, ואף נבנה מגדל פיקוח חדש. באמצע שנות השמונים פעלו בנתב"ג 20 חברות תעופה סדירות ו-20 חברות צ'רטרים. ביולי 1986 נערכו חגיגות לכבוד 50 שנה של פעילות בשדה התעופה בן גוריון.
בינואר 1994 הוחלט על הקמת טרמינל מספר 3 הלא הוא נתב"ג 200 בידי יצחק רבין ז"ל וממשלתו. הטרמינל היה אמור להיפתח בשנת 2000 כמו שמו (נתב"ג 2000), אך עקב התנגדויות ודחיות מסוגים שונים נדחה פתיחת טרמינל 3 ורק ב-28 לאוקטובר 2004 נערך טקס חנוכת הטרמינל ותחילת פעילותו.